אודה ולא אבוש – הנעל שקלקלה לנשיאת העליון דורית ביניש את התסרוקת, לא ממש זעזעה אותי. החיוך הקטנטן שראיתי אצל כל מי שדיבר על הנושא, אמר לי שחוץ ממי שנהנה משלטון האוליגרכיה הזו, כלומר חוץ ממה שנקרא האליטות המזינות זו את זו והמקורבים אליהן – עמך ישראל, דווקא די נהנה מן המחזה. מבחינת הרוב הדומם, המחדל היחיד היה הפספוס של הנעל השנייה.

המטיפים ומגישי תוכניות האקטואליה שעטו ארשת חמורת סבר וטון דיבור של יום השואה - לא ממש ריגשו אותי כשדיברו אודות הפגיעה בשלטון החוק. כל הקשקשת הזו אודות הפגיעה בדמוקרטיה, כשהיא מגיעה מצידם של מי שהפכו את הדמוקרטיה הישראלית לדמוחרטה – פשוט מצחיקה אותי.

אינני מכיר את זורק הנעל ואין לי מושג מה בדיוק הסיפור שם, אבל הוא בהחלט מייצג היטב את תחושת חוסר הצדק והמיאוס ממערכת המשפט הישראלית שעברה כבר מזמן את הסף המסכן באמת את יציבות החברה בישראל.

להאשים את זורק הנעל זה כמו להאשים את המראה בקילוגרמים המיותרים. הזורק צריך לבוא על עונשו המינימלי – אבל העומדים בראש מערכת ה"צדק" הישראלית, הם אלו הצריכים לעשות את חשבון הנפש. מה גורם לאדם לעשות מעשה ייאוש חסר כל הגיון שכזה, הרי הוא פגע רק בעצמו? מה גורם לציבור הולך וגדל להתייאש מכם?

אישית – לא זרקתי מעולם נעל על שופט. אבל נדמה לי שכשסירבתי לערער לעליונים הללו, כשנגזל ממני המקום בכנסת כפי שנקבע על ידי בוחרי הליכוד, כשהודעתי בשידור ישיר שאין לי אמון בבג"ץ ולכן לא אפנה אליו – נדמה לי שכשעשיתי זאת – השלכתי עליהם נעל הרבה יותר משמעותית.

המקום בו איבדה מערכת המשפט הישראלית כל ערך בעיניי, אינו אישי. אישית אינני אחד מקורבנותיה הישירים של המערכת הזו. הבעיה שלי איתם היא בעיה לאומית. מערכת המשפט אמורה לשמור על האזרח מפני עריצות השלטון. האזרח צריך לדעת שיש חוק המעמיד אותו בשורה אחת עם שועי הארץ, ויש מערכת משפט ללא משוא פנים שתאכוף את החוק הזה על גדול וקטן כאחד.

ואז הגיע הגירוש מגוש קטיף וטרף את הקלפים. כל חוקי היסוד של כבוד האדם וחירותו, זכות הקניין, זכויות האדם והאזרח הבסיסיות ביותר – הפכו לאות מתה. ציבור שלם הופשט לחלוטין מכל זכויותיו. לחיות המחמד בגוש קטיף היו יותר זכויות מאשר לבעליהן. מערכת המשפט הישראלית תפסה באופן חד וברור צד בוויכוח הפוליטי והפכה לטריבונל מהפכני השופט כתומים בקבוצות – ממש כך.

קצרה היריעה מלפרט את התנהגות הטריבונל הזה באותה תקופה, אך גם לאחריה שום דבר לא השתנה. די להקשיב בשבוע האחרון כיצד החבורה הצווחנית הזו, בשילוב עם כלבי התקיפה של הדמוחרטה (כלומר התקשורת – למי שלא הבין), מתעלקים על בית יהודי בירושלים, בשעה שכל הנגב וכל הגליל וכל המשולש נכבשים בבנייה ערבית בלתי חוקית ואין פוצה פה ומצפצף – די בכך כדי להבין שהמושג 'שלטון חוק' אצל הכנופיה הזו הוא חד-סיטרי בעליל.

מבחינתי, לראות כיצד כנופיית שלטון החוק מובילה בשבוע שעבר את הרב יצחק שפירא, ראש הישיבה ביצהר, באזיקי ידיים ובשלשלאות רגליים, מזעזע פי מליון מהתסרוקת של ביניש. הוא לא עבר שום עבירה ואפילו חשד לעבירה לא היה. הכפיתה הזו הייתה בלתי חוקית, משום שלא היה שום חשש שיברח או יזיק למישהו. פשוט החלטתם להשפיל רב בישראל שלא מסכים אתכם ולא מתכופף בפניכם. אגב, הוא גם לא מסכים איתי, אז מה? בשביל זה הקמנו מדינה יהודית? בשביל שאחרי 2000 שנות רדיפת יהודים תבוא הכנופייה הזו ותוביל כך רב בישראל?

כשראיתי את התמונה הזו של הרב המובל באזיקי רגליים, בלי שום סיבה – רק לשם השפלתו - שאלתי את עצמי אם בכלל יש עדיין למדינה הזו זכות קיום.

מאז שהחרבתם עשרות קהילות יהודיות שלוות, נאמנות ושומרות חוק, מאז שתפסתם בעליל צד בוויכוח הפוליטי וגירשתם את תושבי גוש קטיף לכל הרוחות, מאז שהכרזתם מלחמה על היהדות ועל היהודים - החבורה הזו שלכם, בגלימות השחורות, פשוט לא רלוונטית בעיניי. אני מכבד אתכם כמו שאני מכבד רמזור. כלומר בדיוק במידה שמאפשרת לתנועה להמשיך ולזרום ותו לא. אל תדברו איתי על צדק, אל תדברו איתי על דמוקרטיה, ואל תעזו לדבר איתי על שלטון החוק.

פורסם בNRG

מאמרים נוספים בנושא משפט כל מאמריו של משה פייגלין

תרום לבחירת משה פייגלין